פסק-דין בתיק תא"מ 9120-10-11

ן

1. בפני שתי תובענות כספיות הנסובות על אותו אירוע עובדתי, שהדיון בהן אוחד. התביעות נסובות על תאונת דרכים שארעה ביום 8.7.11 בין רכבה של התובעת בתא"מ 9120-10-11 ובין קטנועו של הנתבע בשתי התביעות (להלן: "התובעת" ו- "האירוע"). תביעת התובעת,  על סך כולל של 2,750 ש"ח הינה תביעה לתשלום ההשתתפות העצמית ששילמה למבטחה (התובעת בתביעה הנוספת), בסך של 500 ש"ח והיתרה (או למעשה, העיקר) בגין עגמת נפש ואבדן ימי עבודה, וזאת עקב האירוע לעיל. התביעה הנוספת הינה תביעת השיבוב של המבטחת, הראל חברה לביטוח בע"מ, בגין הכספים ששולמו לתובעת עקב הנזקים הישירים שנגרמו לרכבה באירוע, כמו גם לשיפוי בגין שכר טרחת השמאי (להלן, לענייננו, " הראל").

2. גרסות התובעת והראל אחת  הן. אליבא דהתובעת, באמצעות בנה, מר אביחי מויאל (להלן: " אביחי"), במועד האירוע לפנות בוקר, עת שב עם חבריו מבילוי התכונן לבצע פניית פרסה תוך האטה ואיתות מתאים, בנתיב המיועד לכך, שהוא הנתיב השמאלי מבין שני נתיבים לאותו כיוון, או אז עקפו הנתבע ללא אזהרה משמאל כאשר משמאלו מצוי אי תנועה, כך שלא היה מנוס מפגיעה בין הרכבים. רכבה של התובעת נפגע במוקד השמאלי שלו. אין מחלוקת, כי לאחר התאונה נוהלו מגעים בין הצדדים במהלכם הציע הנתבע, באמצעות אחיו, לתקן את רכבה, אולם התובעת סרבה לכך ולטענתה עמדה על פניה ותיקון הנזקים באמצעות חברות הביטוח של הצדדים. אף אין מחלוקת, כי הנתיב השמאלי לפני הצומת הינו נתיב שבו מותרת רק פנייה שמאלה או לשם ביצוע פניית פרסה, ואין מותרת בו נסיעה ישר (כעולה גם מתמונות שצירף הנתבע, נ/1).

3. גרסת הנתבע, כך נראה, לבשה פנים שונות והשתנתה מאז הוגש כתב ההגנה ועד אשר העיד בבית המשפט. בכתב ההגנה, הזהה בשתי התובענות נטען כי התובע עמד " באמצע צומת בנתיב הימני מתוך שני נתיבים ברחוב האומן בירושלים..." בעת שהנתבע נסע על הקטנוע "לשמאלו של הרכב הפוגע בנתיב השמאלי של הרחוב" (פסקות 12 ו - 13 לכתבי ההגנה ; הדגשות לא במקור - ב.ש). טענתו העיקרית של הנתבע, היא שהתובע ביקש לפנות פניית פרסה מאזור המדרכה והנתיב הימניים של הכביש דווקא, קרי לשיטתו הרשלנות אשר גרמה לאירוע נעוצה לפתח אביחי. כפי שיובהר בהמשך, בדיון שינה הנתבע את גרסתו וטען כי הלכה למעשה נסע בנתיב הימני של הרחוב. עוד מלין הנתבע בעיקר כנגד תביעת התובעת לתשלום נזקים והוצאות עקיפות שהם מופרזים ולא הוכחו כדבעי לשיטתו.

4. מטעם התובעות העידו התובעת (שלא נכחה במקום האירוע) ואביחי, הנהג. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו ואחיו, מר שי בן גיגי (להלן: " שי"). שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות ומסמכי התובענות, על צרופותיהם. לאחר שבחנתי את מכלול מסמכי התביעה שוכנעתי כי דין התובענות להתקבל בעיקרן.

5. שוכנעתי, כי האחריות לפתח האירוע מוטלת על הנתבע. בעוד שגרסתו של אביחי, ככלל, היתה קוהרנטית גם במהלך חקירתו הנגדית הרי שגרסת הנתבע באשר לקרות התאונה, כפי שציינה בצדק באת-כח הראל, לא היתה חפה משינויים, סתירות פנימיות וחיצוניות (אל מול דבריו של שי) ואלמנטים כבושים. כך, כאמור, בעוד שהנתבע טען בתחילה בכתב ההגנה, כי נסע בנתיב השמאלי, בעדותו בבית המשפט טען, כי נסע בנתיב הימני וממנו הועף מעוצמת הפגיעה ביחד עם הקטנוע עד לאי התנועה שמשמאל לנתיב השמאלי (אולם לצד זאת הודה כי לא נגרם לו כל נזק גופני של ממש ; עמ' 6 - 7 לפרוטוקול). יתכן גם, כי טענה כבושה זו עלתה גם על מנת להרחיק את הנתבע מן הפרשנות לפיה ממילא התרשל עת נסע בנתיב  שלא היה מיועד מלכתחילה לנסיעה ישר. בנוסף, בעוד שלא טען דבר לעניין זה בכתבי ההגנה, כבש הנתבע עד לעת הגשת תצהיר העדות הראשית מטעם שי, טענה לפיה אביחי וחבריו היו שתויים כולם. כך גם התגלעה סתירה בין טענת הנתבע, לפיה כלל לא תיקן את נזקי הקטנוע שנפגע ובין טענת אחיו, לפיה הקטנוע תוקן בעלות של 500 ש"ח (השוו, בהתאמה: עמ' 6 ו - 8 לפרוטוקול).

6. גרסתו של אביחי אף מתיישבת יותר עם השכל הישר. שכן  בעוד שאין מחלוקת, כי כתוצאה מן האירוע לא היו פגיעות גוף של ממש, גרסתו הכבושה של הנתבע לפיה הועף מעוצמת הפגיעה, עם קטנועו, מן הנתיב הימני, מרחק העולה על רוחבו של נתיב נסיעה אחד עד אשר נעצר באי התנועה הגודר את הנתיב השמאלי, ולמרבה המזל ללא כל פגיעה בגוף, מעוררת תמיהה, ולכל הפחות  חייבה היתה העלאתה כבר בכתב ההגנה. אולם כאמור, בכתב ההגנה טען הנתבע כי נסע בנתיב השמאלי דווקא. גם טענתו הכבושה של שי, לפיה אביחי הריח מאלכוהול, איננה מתיישבת עם העובדה שאיננה שנויה במחלוקת, לפיה לאחר האירוע הוזמנו למקום שוטרים. כטענת הראל, הדעת נותנת כי לו היה יסוד לסבור כי אביחי היה שתוי, ניתן היה למצוא לכך ביטוי גם בהתנהלות המשטרה סביב האירוע. לכל הפחות ניתן היה לצפות, כי טענה זו תועלה מראש כטענה עובדתית בגדרי כתב ההגנה שכן לכאורה לא היתה כל סיבה שלא לטעון טענה מהותית כגון דא. אף אינני מקבל את התזה שהציגה באת כח הנתבע בסיכומיה, לפיה יתכן והנתבע "סטה" מעט מן הנתיב הימני לשמאלי, שעה שתזה זו כלל לא נטענה על ידי הנתבע בשתי גרסותיו הקוטביות - לא בכתב ההגנה ולא בעדותו . לבסוף, גרסתו של אביחי אף מתיישבת יותר עם הנסיונות מצד הנתבע (או מי מטעמו, דוגמת אחיו שי) לנסות ולתקן על חשבונו את הנזק לרכב התובעת. שכן אם אמנם האחריות לאירוע, כטענת הנתבע, מוטלת היתה לפתח אביחי , ספק אם די בהעלאת טענה נוספת, שלא נטענה כלל בכתבי הטענות, לפיה נוכח היכרות אישית מוקדמת בין הורי הנתבע והתובעת, הסכים הנתבע על מנת להימנע מאי נעימויות לתקן את הרכב על חשבונו, בכדי להזים ולו במעט את המסקנה המתחייבת, לפיה יש בנכונות זו כדי ללמד על הכרה, ולו במשתמע, באחריות לאירוע.

7. מנגד, כאמור, לא מצאתי יסוד שלא להאמין לגרסתו של אביחי. ככלל, גרסה זו היתה עקבית, תאמה גם את האמור בהודעת התובעת מיום 10.7.11, יומיים לאחר האירוע,  ואף לא מצאתי, בניגוד לעמדת באת כח הנתבע בסיכומיה, כי איננה הגיונית. אין זה חזון נפרץ, שרוכבי קטנוע מנצלים את הניידות היחסית ואת מימדיו של רכבם על מנת לבצע עקיפה - בין אם משמאל ובין אם מימין - בתנאי שטח שלא היו מאפשרים ביצוע דומה במכונית. אף סביר, כי בעת שהתובע ביקש לבצע פניית פרסה, לא היתה זו יכולה להתבצע במהירות רבה ולפיכך יכולים היו להתגבש התנאים הפיזיים שהובילו לעקיפתו על ידי הנתבע. אכן, התובע עצמו יכול היה להביא למתן עדות את חבריו, אשר ישבו עימו ברכב, כשם שטענה באת כח הנתבע, בציינה את הנפקות הראייתית של הימנעות ממתן עדות. אולם שעה שבגרסתו היסודית של הנתבע, כאמור לעיל, דבקו סתירות ופגמים מהותיים, לא מצאתי די באי הבאתם לעדות של אותם חברים (אשר ככלל, ידע התובע להסביר מדוע לא התייצבו למתן עדות), על מנת לקבוע שגרסת התובע באשר לקרות האירוע איננה מהימנה עלי. בנסיבות אלה, ונוכח מכלול האמור לעיל, אני מעדיף ומקבל את גרסת התובעים באשר לקרות האירוע, וקובע שהאחריות בעניינו מוטלת לפתח הנתבע.

8. באשר לנזקים שנתבעו. בכל הקשור עם תביעת הראל, הרי שהסכומים שנתבעו הוכחו כדבעי בחוות דעת שמאי מיום 20.7.11, באסמכתאות לעניין שכר טרחתו, הסביר, ובאסמכתאות בעניין ביצוע התשלום לתובעת בפועל, ולמעט טענה לאקונית בכתב ההגנה באשר לשיעור הסכום שנתבע, לא עלתה - לא בכתב ההגנה ולא בסיכומים - טענה קונקרטית של ממש בעניינו. כפועל יוצא, על הנתבע לפצות את הראל כפי הסכום שנתבע.

באשר לתביעת התובעת, הדין עם הנתבע לעניין סכומי הפיצוי העקיפים שנתבעו (שהם עיקר סכום התביעה). גם אם ניתן ללמוד, לכאורה, כי התובעת יצאה לחופשה בת שלושה ימים בין הימים 11.7.11 עד יום 13.7.11, לא סבירה בעיני טענת התובעת לפיה עקב הנזק לרכב, מחוייבת היתה ליטול שלושה ימי חופשה על מנת להיות זמינה לקריאה למוסך בירושלים, במיוחד שעה שאין מחלוקת כי  זכתה, כדבריה, לקבל רכב חילופי מאת הראל, מבטחתה. בנסיבות אלה, לא מצאתי שעסקינן בנזק עקיף בר פיצוי, במובחן מנזקי ההשתתפות העצמית ששילמה, המוכחים, בסך נומינלי של 500 ש"ח, ובמובחן מהוצאות ההליכים שלפני. באשר לעגמת נפש שתבעה התובעת, הרי שספק בעיני אם יש לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש שלא ניתנה כל אמת מידה בדבר האופן שבו כומתה ועת פוצתה הנתבעת למעט לעניין ההשתתפות העצמית במלוא נזקיה על ידי הראל, ספק אם יש להורות על חיוב נוסף בגין עגמת נפש.

9. סיכומים של דברים: התביעות מתקבלות בעיקרן, למעט בסוגיית הוצאותיה העקיפות של התובעת. הנתבע ישלם לתובעת, בגין התביעה בתא"מ 9120-10-11 סך כולל של 550 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות התובעת, כמשמעותן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לרבות בגין אגרת המשפט, הישיבה המקדמית וישיבת שמיעת הראיות, בסך כולל של 1,400 ש"ח. בקביעת שיעור ההוצאות התחשבתי גם בתוצאתו האופרטיבית של החיוב הסופי בפסק הדין ביחס לסכום התביעה הראשוני. 

לצד זאת, ישלם הנתבע להראל, בגין תביעתה (תא"מ 47418-12-11) סך כולל של 4,872 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, וכן יישא בהוצאות הראל (לרבות הוצאות העד שנפסקו והדיון היום), בסך כולל של 1,400 ש"ח.

כלל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ"ה תשרי תשע"ג, 11 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.